"Tomb Raider" חוזר למסך פעם שניה – ביקורת

בתור מי ששיחק ומשחק משחקי וידאו כל חייו, תהיתי לעצמי מתי יבוא היום ונראה אדפטציה ששווה משהו בעולם הקולנוע. אני מתקשה להיזכר בניסיון אחד מוצלח שהצליח לספר את אותו סיפור של המשחק שהשקעתי בו 10-6 שעות במקרה הרע ועשרות שעות במקרה הטוב באמצעות סרט שנמשך כשעה וחצי- שעתיים.

הסיכוי לפספס או לדפוק משהו הוא מאוד גדול כאן. והנה הגיע אדון רואר אוטהאוג (Roar Uthaug) הבמאי ולקח את ה-משחק שהוציא את לארה קרופט לחירות מעידן החסרת-מוח-מנופחת-החזה-רודפת-אחרי-פאקינג-דובים, וניסה להביא אל המסך בפחות משעתיים את מה שאני ואתם עברנו ב-30 שעות. איך הלך לו? המשיכו לקרוא.

החטא הכי גדול של הסרט הזה היא החצי שעה הראשונה שלו. גם מבחינה קולנועית וגם מבחינת השוואה מול המשחקים האחרונים. פיתוח הדמות הוא בין מגוחך לאפסי כאן. שעות על גבי שעות הייתי צועד עם האומללה בשלג ובקור. צד כל מיני עכברושים וארנבים כדי שהיא תוכל לאכול ולהתחמם ולאט לאט להשתדרג לפתח יכולות הרכבת כלי נשק ומטענים כאילו מקגיוור פגש את החמאס.

בסרט לעומת זאת, אנחנו כבר מקבלים את לארה כשהיא בוגרת ועם כל היכולות שלה. אוקיי, יש סצינה אחת שמדגישה את זה שהיא לא נכנעת בקלות אבל שום דבר לא מתייחס להיסטוריה שלה ומה היא עברה על מנת לבנות את מי שהיא – אחת מחוקרות העתיקות הנועזות, החריפות וחסרות החת בפלאנטה.

כשהסרט קצת מרים את הקצב ומגיעים אל עולם הארכיאולוגיה אז הוא כבר מתחיל להיות קצת יותר מעניין. יש שם כמה וכמה טריביוטים למשחק הראשון בסדרה. טריביוטים מוצלחים יש לומר. בכלל סצינות "הקליימקס" בהן כל העולם מתמוטט מתחת לרגליה של לארה גם חוזר כאן ובענק. החלקים האלה עשויים מצויין ומתבלטים יתר על המידה תודות למערכת הסאונד היוצאת מן הכלל של אולם ה-IMAX בו ראיתי את הסרט. לא הייתי ממליץ לראות אותו בשום אולם אחר.

הנבל הראשי בסרט המגולם על ידי וואלטר גוגינס (סדרת "המגן", "שמונת השנואים") היה לא פחות ממעולה לדעתי. אתה חייב להיות חלאה עד הסוף כדי שזה ישווה אמינות לקהל הצופים והוא עשה בדיוק את זה. הוא היה רע ללא פשרות וללא מצמוצים.

הלוואי והיה אפשר לומר אותו דבר על החיילים שלו שהם לא פחות מגלמים גמורים וחסרי כל חשיבות. אם במשחק הייתה חשיבות מכרעת לאיפה מתי ואיך היית הורג את האויב שלך, הרי שכאן כולם כמעט מתו באותה דרך כשכל מה שעבר לי בראש היה "נו, תיריי לו חץ בראש ויאללה להבא בתור".
לארה עצמה – אליסיה ויקנדר ("ג'ייסון בורן" ועוד ערימת סרטים שאני לא מכיר) היא לדעתי הלארה הכי טובה שהייתה לנו עד כה. הרבה יותר אמינה מאנג'לינה ג'ולי זה בטוח. יש לה חן מאוד ייחודי. היא כולה מטר ואצבע אבל ארוזה באריזת נינג'ה. פירקה שם שכירי חרב על ימין ועל שמאל עם ירי חיצים מטווח אפס, חנקה אותם, קצת אפילו רצחה ולא שכחה גם לחייך ולבכות בין לבין.

היו לי רק שתי בעיות איתה. האחת –  זה שהיא צווחת כמו ילדה בת 12 בסצינות היותר אינטנסיביות וזה מ-א-ו-ד צורם באוזן. לא הייתי פוסל שזה איזה ספין שעשו לדמות שהוא מעבר אלי;
השניה – היא לא אספה שום נשק, שום תחמושת ושום ציוד מאף אחד מהרעים שנלחמה נגדו. במשחקים לעומת זאת היא לא משאירה להם אפילו את התחתונים.

אני מאמין שמי שלא שיחק במשחקי המחשב עליהם מבוסס הסרט די יהנה ממנו סך הכל. האקשן מפוצץ, לארה היא עדיין לארה גם בלי העבר שלה והסרט על שעה ו-58 דקות שלו נותרים קלים לעיכול לאורך כל הדרך.